בג”ץ הורה על ביטול חוק מס דירה שלישית, בשל פגמים מהותיים בהליך החקיקה.

פסק הדין לא התייחס לתוכנו או למהותו של “חוק מס דירה שלישית”, אלא רק להליך חקיקתו ולפגמים שנפלו בו, ואף הובהר בו שהכנסת רשאית לשוב ולחוקק את הסדר מס ריבוי דירות כל עוד הדבר ייעשה בהליך חקיקה תקין וראוי.

“חוק מס דירה שלישית” הוא למעשה הסדר מיסוי המעוגן בחוק ההסדרים לשנים 2017 ו-2018.
על-פי הסדר המס שנקבע בחוק, מי שהוא בעלים של שלוש דירות או יותר, ישלם בכל שנה מס בשיעור 1% מן “הסכום הקובע” עבור כל דירה שבהחזקתו, למעט שתי דירות לפי בחירתו. “הסכום הקובע” יחושב על-פי נוסחה שנקבעה בתוספת לחוק “המביאה בחשבון את גודל הדירה, המדד החברתי-כלכלי ומדד הפריפריאליות שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי האזור שבו נמצאת הדירה”.

בפסק הדין, אשר נכתב על-ידי השופט נעם סולברג, ואשר אליו הצטרפו מרבית השופטים, נקבע כי “הצטברות הנסיבות האופפות את הליך חקיקתו של הסדר המס, מחייבת את המסקנה שאכן נפל בו פגם היורד לשורש הליך החקיקה; אין מנוס אפוא מביטול החוק”. בית

בין היתר כתב השופט סולברג כי “אין מחלוקת על כך שלמן הדיון הראשון בוועדה, לא הועבר לחברי הכנסת נוסח מעודכן של הצעת החוק, על כלל התיקונים והשינויים שבוצעו בהצעה בין לבין. העברה מסודרת מבעוד מועד של נוסח מעודכן… לקראת הדיון ביום 15.12.2016 לא יכלו אפוא חברי הכנסת ללמוד על הצעת החוק המעודכנת לפרטיה, אלא רק על בסיס נוסחהּ כפי שעבר בקריאה הראשונה”.

עוד נכתב כי “אין די בהבנה ‘פסיבית’ של הצעת החוק על בסיס אותם הסברים שניתנו לחברי הכנסת, בכדי לעמוד בעקרון ההשתתפות, ובחובת קיומו של דיון הגלומה בו. על מנת לבחון אם עמד הליך החקיקה בעקרון ההשתתפות יש לבדוק האם ניתנה לחברי הכנסת אפשרות לקיים דיון, גם אם מצומצם בהיקפו, על אודות הצעת החוק, לגבש עמדה מוּשׂכּלת, ולהשתתף באופן ‘פעיל’ בהליכי החקיקה. עיון בפרוטוקול הדיון בוועדה מלמד, כי לכל אורכו האיצו נציגי הממשלה שוב ושוב, עמם כמה מנציגי הקואליציה, ולעתים גם יו”ר הוועדה, בחברי הכנסת, שלא להערים קשיים, לא לשאול, לא לחקור ולא לדרוש; הכל כדי להגיע חיש מהר אל היעד – אישור הצעת החוק […] חברי הוועדה ‘פגשו’ אפוא לראשונה את הצעת החוק המעודכנת רק תוך כדי הקראתה במהלך הדיון הבּהול. באווירה שכזו, וכאשר גורמים שונים דוחקים בחברי הכנסת כל העת למעט בשאלות, להימנע מדיון, על מנת להעביר את הצעת החוק במהירות המירבית, לא ניתנה לחברי הכנסת אפשרות ממשית לחשוב, להביע דעה, ולקיים דיון מינימלי ראוי לשמו לגבי הסדריה הפרטניים של הצעת החוק, דיון שעל סמכוֹ ניתן לגבש עמדה מוּשּׂכּלת בנוגע להסדר המס”

בנסיבות אלה נקבע בפסק הדין כי “כאשר בסד זמנים דחוק כזה נדרשים חברי הכנסת לשמוע הקראה של סעיפי הצעת החוק – ‘חדשים’ גם ‘ישנים’ – להבין ולעבד במחשבתם את ההסבר על אודותיהם, להביע דעה ולהאזין לדעות אחרות; כל זאת באישון ליִל, לאחר ימי דיונים ארוכים ומייגעים בנושאים אחרים, וכאשר כל העת דוחקים בהם להחיש ולמהר – הרי שברי כי אין ניתן לנהל כך דיון אמיתי. אף שחברי הכנסת שמעו הסברים על הצעת החוק, וסביר להניח כי ‘ידעו על מה הם מצביעים’, הרי שהצטברות הנסיבות כפי שפורטה במכתבו של היועץ המשפטי לכנסת אל יו”ר הכנסת (פסקה 10 לעיל), לימדה אכן על העדר אפשרות לקיים דיון של ממש, ולוּ מינימלי; מסקנה זו מכריעה את הכף”.

בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי בטלות ההסדר הקבוע בחוק תהיה בטלות יחסית, כלומר אין צורך לבצע את שלבי הליך החקיקה עד לדיון בוועדה לקראת קריאה שנייה וקריאה שלישית, אלא הכנסת רשאית “לחזור” להליך החקיקה משלב הדיון בוועדת הכספים – השלב שבו נפלו הפגמים.

אל פסק-דינו של השופט סולברג הצטרפו נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור והשופטים אסתר חיות וניל הנדל.

השופט מני מזוז נותר בדעת מיעוט וסבר כי יש לדחות את העתירות. מזוז סבר כי דעת הרוב “מהווה סטייה מהותית – לא מוצדקת – מההלכה הפסוקה העקבית הנוהגת בבית משפט זה, מזה יותר מ- 3 עשורים, באשר להתערבותו של בית המשפט בהליכים הפנימיים של הכנסת, ובמיוחד באשר להליכי חקיקה. הגישה שנהגה עד כה באשר להתערבות בהליכי עבודתה של הכנסת צמצמה עצמה לשמירת “כללי המשחק” הדמוקרטיים. בהתאם לכך נקבע, עוד לפני יותר משנות דור, כי בית המשפט יתערב בהחלטות פנימיות של הכנסת רק מקום שמדובר בפגיעה קשה “בערכים מהותיים של משטרנו החוקתי”. בהמשך לכך, סבר מזוז שאפילו אם נפל פגם העשוי להצדיק את ביטול החוק “הרי שבנסיבות הענין, כפי שחבריי רואים אותן, הסעד ההולם לפי דוקטרינת הבטלות היחסית הוא קביעת בטלות מושהית, לפרק זמן הולם אשר במהלכו תינתן האפשרות לכנסת לחוקק מחדש את החוק מהשלב בו נפגם לגישתם”.

בג”ץ 10042/16 קוונטינסקי נ’ כנסת ישראל