בית המשפט העליון קבע כי על בקשות רשות לערער על פסק-דין שניתן בעניין החלטת ועדת העררים לפי חוק החשמל, יש להחיל את אמות המידה הנוגעות לערעור “בגלגול שלישי”, ולאפשר זאת במשורה ורק במקרים שבהם עולה סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך.
מבקש רשות הערעור בתיק הגיש למנהל למתן רישיונות לעבודות חשמל לפי סעיף 3(ב) לחוק החשמל (להלן: המנהל), בקשות לקבלת רישיון חשמלאי-מהנדס, אך בקשותיו נדחו על-ידי המנהל.
המבקש הגיש ערר לועדת העררים לפי סעיף 7 לחוק החשמל, התשי”ד-1954, אשר התקבל באופן חלקי: ועדת העררים קבעה כי בהליך קבלת ההחלטה בעניינו של המבקש נפלו פגמים, ועל כן הורתה על ביטולה ועל החזרת הבקשה לדיון נוסף בפני המנהל והוועדה המייעצת. על החלטה זו הגיש המנהל ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים והמבקש מצדו הגיש ערעור שכנגד.
בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים דחה את הערעור והערעור שכנגד והורה כי החלטת ועדת העררים תיוותר על כנה.
על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
במסגרת החלטתו, בחן השופט יורם דנציגר את השיקולים למתן רשות ערעור בנסיבות כאלה ודן בשאלה האם יש להחיל במקרה כזה את אמות המידה שנקבעו ביחס לבקשת רשות ערעור “בגלגול שלישי” – כלומר בקשות רשות ערעור שמוגשות לבית המשפט העליון על פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי שהכריע בערעור על בית-משפט השלום. השאלה מתעוררת כאן, משום שהערכאה אשר דנה בעניין לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים לא הייתה בית-משפט, אלא ועדת העררים.
השופט דנציגר מציין כי “השאלה אם אמת המידה האמורה חלה בבקשות רשות לערער מקום שבו הערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי לא הוכרעה בפסיקתנו ונשמעו לגביה דעות לכאן ולכאן”, ומגיע למסקנה כי במקרה זה אכן יש להחיל את אמות המידה המצומצמות שנקבעו ביחס לבקשות רשות ערעור “בגלגול שלישי”, מכמה סיבות:
ראשית, ועדת העררים היא בית דין מינהלי, כמשמעותו בחוק בתי דין מינהליים, התשנ”ב-1992 ובשל כך תחום ביקורתה על ההחלטה המינהלית רחב.
שנית, משום שהחלטת המנהל לדחות בקשה למתן רישיונות לעבודות חשמל נדונה פעמיים לפני שבאה לפתחו של בית המשפט העליון: פעם בוועדת העררים ופעם בבית המשפט לעניינים מינהליים, ובכך קטנה ההסתברות לטעות בהכרעת הערכאות הקודמות, ובהתאמה קטנה הנכונות לתת רשות ערעור.
שלישית, בראש ועדת העררים יושב שופט הממונה בהמלצת שר המשפטים, ושאר חבריה הם מומחים בעבודות חשמל, ויש להניח כי לוועדת העררים מומחיות בנדון.
רביעית, יש ליתן משקל לסמכויות הרחבות שהוקנו לוועדת העררים ובהן הסמכות לשמוע עדים; הסמכות לצרף צדדים לערר שלפניה; והסמכות למזג עררים העומדים לפניה, לדון בהם במשותף ולתת החלטה אחת בכולם. בנוסף, כבית דין מינהלי, נתונה לוועדת העררים גמישות בכל הנוגע לקבלת ראיות ולסדרי הדין.
לאור מסקנה זו דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, הן משום שקבע כי אינה מעוררת שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור והן משום שלא קיבל את טענותיו של המבקש לגופו של עניין.
להחלטת בית המשפט העליון: בר”מ 4129/17 ארואס נ’ מנהל ענייני החשמל לפי חוק החשמל, התשי”ד-1954