בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל את ערעורו של הווטרינר העירוני ביהוד וקבע כי אמנם היה מצוי בניגוד עניינים בין עבודתו כווטרינר רשותי לבין היותו בעל מרפאה וטרינרית פרטית, אולם הוועדה שהמליצה לשר החקלאות על התליית רישיונו לא בחנה את כלל הנסיבות הרלוונטיות. בית המשפט הורה על ביטול החלטת שר החקלאות והחזרת העניין לדיון בוועדה.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של הווטרינר העירוני כי לא עמד במצב של ניגוד עניינים אשר אסור על פי חוק הרופאים הווטרינריים, וציין כי חל בעניין זה סעיף 19 לחוק הרופאים הווטרינריים אשר קובע כי:

“השר רשאי בצו לבטל את רישיונו של רופא וטרינר, להתלוות לתקופה שקבע או לתת לרופא וטרינר נזיפה או התראה אם ראה, על יסוד קובלנה של המנהל או של אדם שנפגע, כי נתקיים ברופא הווטרינר אחד מאלה:

(6) בהיותו עובד של רשות מקומית או של התאגיד לפיקוח וטרינרי, עסק בעבודת חוץ כרופא וטרינר פרטי, בניגוד להוראות כל דין ותוך קיום ניגוד עניינים בין שני העיסוקים”.

בית המשפט בחן את מרכיבי הסעיף וקבע כי הוא אכן חל בעניין זה:

ראשית, המערער מצוי היה בניגוד עניינים שעה שכיהן כווטרינר רשותי וניהל מרפאה פרטית בתחומי הרשות. בית המשפט ציין כי מתקיים במקרה מסוג זה חשש אובייקטיבי לניגוד עניינים, ומתקיימת לכל הפחות מראית-עין של ניגוד אינטרסים, שכן העובד המפקח בכובעו הציבורי לא יכול, כמובן, לפקח על עצמו בכובעו הפרטי. קונפליקט זה, גם אם אינו מוביל לניגוד עניינים בפועל, מפר את החובה להימצא במצב בו יכול להתקיים ניגוד עניינים שכזה.

שנית, המערער היה עובד של רשות מקומית, וניגוד העניינים התקיים בין תפקידו הציבורי לבין האינטרסים הפרטיים שלו, כמנהל מרפאה פרטית. בית המשפט דחה את טענתו של המערער לפיה יש לפרש את המושג “עובד” בהתאם לפקודת העיריות, שם עובד מוגדר כמי ש”משמש בקביעות במשרה מלאה”, בעוד הוא הועסק במשרה חלקית. בית המשפט קבע כי מונח  המופיע בחוקים שונים יוכל לקבל פרשנות שונה וכי הגדרת המונח “עובד” שבפקודת העיריות היא צרה מידי ואינה מתאימה לחוק הרופאים הווטרינריים, אשר מטרתו למנוע ניגוד עניינים בין עיסוקיו הפרטיים של הרופא הווטרינר לבין תפקידו כרופא הרשות.

בית המשפט קבע בעניין זה כי “כדי להחיל את הדין המשמעתי בהיקף תחולה ראוי קיים הכרח ליתן לביטוי ‘עובד’, שבחוק הרופאים הווטרינריים מובן רחב, הכולל גם עובדים במשרה חלקית. בין אם הרופא הרשותי עובד במשרה מלאה ובין אם במשרה חלקית דבר אחד ברור: חובה עליו להימנע ממצב בו הוא מצוי בניגוד עניינים האסור על פי דין. ואם הפר את הדין, הוא עלול למצוא עצמו נותן דין וחשבון משמעתי”.

שלישית, המערער היה מצוי בניגוד עניינים “בניגוד להוראות כל דין“. בית המשפט דחה את טענת המערער כי ההוראה הרלוונטית בענייננו באה לידי ביטוי בחוות דעת משפטית של משרד החקלאות, אשר אינה מהווה “דין”. בית המשפט קבע כי הדין הרלוונטי אינו נשען על חוות הדעת אלא על פסיקת בית המשפט העליון, שהיא זו המהווה “דין” לצורך חוק הרופאים הווטרינרים.

בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי “מכלול שיקולים זה מוביל למסקנה כי המערער ‘בהיותו עובד של רשות מקומית…עסק בעבודת חוץ כרופא וטרינר פרטי, בניגוד להוראות כל דין ותוך קיום ניגוד עניינים בין שני העיסוקים’… ומשכך מוסמכת הייתה הוועדה לדון בעניינו, ומוסמך היה השר להטיל עליו את האמצעים המשמעתיים הנקובים בחוק הרופאים הווטרינרים”.

יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי מסקנה זו אינה מספיקה, שכן יש להמשיך ולבחון אף את שיקול הדעת שהופעל ואת סבירותו של אמצעי המשמעת שהוטל בנסיבות העניין.

בעניין זה הגיע בית המשפט למסקנה כי במסגרת שקילת האמצעי המשמעתי שיש להטיל על המערער לא בחנה הוועדה את כלל הנסיבות הרלוונטיות. בין היתר, לא נתנה הוועדה משקל מספיק לכך שהמערער הפעיל את המרפאה הפרטית שלו באישור הרשות המקומית, על דעת יועציה המשפטיים, והדבר היה ידוע גם לגורמים הממלכתיים השונים, כשהתמודד על תפקיד הווטרינר הרשותי; לכך שעבודתו של המערער הייתה ראויה לציון, הוא זכה להצטיינות בגין התנהלותו ותרם רבות ממומחיותו ומניסיונו לבניית השירותים הווטרינריים במקום, שילב במרפאתו עבודת התנדבות של תלמידים לאורך השנים, ותרם גם בכך לקידום האינטרס הציבורי; ולכך שלא התקיים ניגוד עניינים בפועל בין שני התפקידים שמילא המערער לאורך עשרות שנים.

בית המשפט קבע כי “כאשר מגובשת אמת המידה הראויה לנקיטה בצעדים משמעותיים, מוטלת על הוועדה החובה לקחת בחשבון את מכלול השיקולים הנוגעים בדבר, והשיקול האמור לא זכה לניתוח ממצה על ידה. מצב דברים זה מצדיק את ביטול החלטתה, המקרינה גם על החלטת השר הנשענת עליה, ואת החזרת הנושא לבחינתה המחודשת”.

בשורה התחתונה קיבל בית המשפט את הערעור, ביטל את החלטת שר החקלאות על התליית רישיונו של המערער והורה על החזרת העניין לבחינה מחודשת של הוועדה, כדי שתדון האם אמצעי המשמעת שהוטל על המערער הוא ראוי בהתחשב במכלול הנסיבות.

לפסק הדין המלא (מאתר נבו): עש”א (ת”א) 54781-08-17 אלבגלי נ’ שר החקלאות ופיתוח הכפר