בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעוריהן של חברות שמירה נגד הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, וקבע כי הוועדה לא הייתה רשאית לשלול את רישיונותיהן לעסוק בשירותי שמירה רק על סמך העובדה שהוגש נגדן כתב אישום, מבלי לבחון את התשתית הראייתית שביסוד כתב האישום ומבלי להתייחס לטענותיהן
מדובר בסדרת ערעורים אשר הוגשו נגד חמש החלטות שניתנו על ידי ועדת הרישוי הפועלת לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל”ב-1972, בהן החליטה המשיבה לשלול את רישיונותיהם של שש חברות השמירה המערערות וכן את רישיונות מארגני השמירה של בעלי החברות הללו.
החלטות ועדת הרישוי התקבלו לאחר שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום חמור במהותו ורחב בהיקפו, אשר מפרט שימוש שעשה ארגון פשיעה בחברות שמירה מורשות, על מנת להלבין את כספי הסחיטה ועל מנת להפיק לנסחטים חשבוניות “כדין” עבור שירותי “השמירה/סחיטה” שסופקו להם. בכתב האישום, נטען עוד, כי חברי ארגון הפשיעה פעלו באמצעות חלק מחברות השמירה המערערות על מנת לספק אסמכתאות.
לאחר הגשת כתב האישום, פנתה הפרקליטות לוועדת הרישוי על מנת שתשקול את שלילת רישיונותיהן של חברות השמירה ואת שלילת רישיונות בעליהן. םלאחר שהוועדה שמעה את טענות המערערים, בכתב ובעל-פה, החליטה לשלול את רישיונות תאגיד שירותי השמירה לשנת 2017 בו החזיקו שש חברות השמירה ואת רישיונות מארגן השמירה בהם החזיקו בעלי החברות.
בית המשפט, בפסק-דינו, קבע כי אינו מקבל את עמדת וועדת הרישוי לפיה די בעובדה שהוגש נגד המערערים כתב אישום על מנת לבסס את ההחלטה לשלול את רישיונותיהם.
בפסק-הדין ציין בית המשפט באופן כללי כי “שאלת האפשרות לבטל רישיון לעיסוק במקצוע או להתלות את הרישיון בעקבות הגשת כתב אישום, יכולה להתעורר בהקשרים מקצועיים שונים. היא יכולה להתעורר גם בהקשרים אחרים, כגון מקום שמוגש כתב אישום נגד אדם הנושא במשרה ציבורית. ספק אם יש מקום לקבוע ביחס לכל תחומי העיסוק אמת מידה אחידה לעניין השאלה, האם עצם הגשתו של כתב אישום יכול לשמש תשתית ראייתית מספקת לצורך שלילת הרישיון או התלייתו”.
בנוגע להחלטות ועדות הרישוי קבע בית המשפט כי אמנם הוועדה רשאית להסתמך בשיקוליה על הגשת כתב אישום נגד בעל רישיון או מבקש רישיון, אולם ועדת הרישוי אינה יכולה להתעלם מטענות שבעל הרישיון מעלה בפניה ועליה לקיים בכך דיון ולתת לכך ביטוי בהחלטתה.
באשר להיקף בחינת הטענות והמסמכים מדגיש בית המשפט כי “אך מובן, שהדיון בפני המשיבה [הוועדה] אינו צריך להיות בגדר ‘חזרה גנרלית’ לקראת המשפט הפלילי המתנהל. אין על המשיבה ‘לצלול לתוך הררי החומר’. אין היא צריכה להיכנס לכל פרט ולכל טענה שמועלית על ידי הצדדים. ואולם מנגד, אין המשיבה יכולה להתעלם מטענות מהותיות שמועלות לפניה ואין היא יכולה להימנע מלתת לכך ביטוי בהחלטותיה. על המשיבה לסקור, ולו בקווים כלליים, את התשתית הראייתית שעומדת ביסוד כתב האישום, ולהתייחס לעיקר הטענות המועלות בפניה בשאלה זו”.
עוד מציין בית המשפט בפסק הדין, כי אמנם במקרה זה עולה שוועדת הרישוי אכן קיימה דיון של ממש ולא הסתפקה בכך שהוגש כתב אישום נגד המערערים, אלא שאין לכך ביטוי בהחלטה, אשר בסופו של דבר התבססה על עצם הגשת כתב האישום על מנת לשלול את הרישיון.
בנסיבות אלה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור חברות השמירה, וקבע כי יש להחזיר את הדיון לועדת הרישוי על מנת שתיתן החלטות חדשות או תקיים דיון נוסף, לפי בחירתה. בית המשפט הדגיש כי על הוועדה לסקור בהחלטות החדשות שיינתנו, ולו בקווים כלליים, את התשתית הראייתית שעומדת ביסוד כתב האישום שהוגש נגד המערערים, ולהתייחס ולדון בעיקר הטענות שהועלו על ידי המערערים.
לפסק הדין המלא (מאתר נבו): עש”א (י-ם) 42824-06-17 חב’ מקיפי מרום 300 בע”מ נ’ הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה