בפסק הדין קיבל בית המשפט העליון את ערעורם של כמה עשרות מתמחים ביחס לשתיים מהשאלות והורה על פסילתן, בנוסף לשתי שאלות אשר נפסלו ע”י בית המשפט לעניינים מנהליים.

בית המשפט דחה את הערעור הנגדי אשר הוגש ע”י לשכת עורכי הדין, תוך שהוא מותח ביקורת על כך שהלשכה הגישה ערעור אשר “לא היה נימוק חזק להגשתו” ומחייב אותה בתשלום הוצאות בסך של 99,000 ש”ח.

השופט ניל הנדל, אשר כתב את פסק הדין, ציין כי העיקרון שנקבע בפסיקת בית-המשפט העליון הוא כי “בית-משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על-פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של הגוף המוסמך, מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה” וכי “תחומי ההתערבות של בית משפט זה מצומצמים שעה שמדובר בוועדה מקצועית”.

יחד עם זאת, מדגיש השופט הנדל כי לא מדובר בכלל בל יעבור: לאורך השנים התערב בית המשפט בכמה מקרים בעניינים מסוג זה ואף פסל חלק מן השאלות בבחינה. בית המשפט התערב בשיקול דעתה של ועדת הבחינות במקרים בהם חרגה מסמכותה ושאלה שאלות שאינן כלולות ברשימת הנושאים המופיעים בתקנות. בנוסף, בית המשפט בחן האם ועדת הבחינות שקלה שיקול זר, האם נפל פגם בשיקול דעתה היורד לשורש שיקול הדעת המנהלי באופן שמצדיק התערבות שיפוטית, או האם מדובר במקרה חריג של עיוות דין ואי צדק. בשורה התחתונה מציין השופט הנדל בפסק הדין כי “שאלת היקף ההתערבות אינה חד משמעית וגם בבית משפט זה הדעות מגוונות”.

על רקע עקרונות אלה עובר בית המשפט העליון ובוחן את סדרת השאלות אשר הועמדו למבחן במסגרת הערעורים: הן השאלות אשר בית המשפט לעניינים מנהליים סרב לפסול – על כך ערערו הנבחנים – הן שתי השאלות אשר בית המשפט לעניינים מנהליים כן פסל – על כך ערערה לשכת עורכי הדין.

לאחר בחינת השאלות מצא לנכון בית המשפט העליון להורות על פסילה של שתי שאלות נוסף על השאלות שנפסלו כבר על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. זאת לאחר שביחס לשאלה אחת קבע בית המשפט כי “אף תשובה אינה נכונה. אופי השאלה מקשה על יישום הגישה של בחירה ב’תשובה הנכונה ביותר’. הבחינה נועדה לבחון ידע. לא חוסר ידע או ליצור תחרות בין תשובות לא נכונות… זוהי דוגמה לשאלה שגרמה ל’טעות ומבוכה’ – כלשון הפסיקה – בבחירת התשובה השגויה פחות”; וביחס לשאלה שנייה קבע כי חוסר הבהירות בניסוח השאלה מקשה על דירוג התשובות מבחינת נכונתן, ויכול להביא למסקנה שתשובה שונה נכונה בהתאם להנחה שונה. למרות שבית המשפט סבר שמדובר במקרה גבולי, נקבע כי “הכוח המצטבר של הנימוקים הפרטניים מבסס מסה קריטית הפועל נגד הותרת השאלה על כנה”.

ביחס לשאלות הנוספות ביחס אליהן הוגש ערעור הנבחנים קבע בית המשפט כי אין מקום לפסלן ודחה את הערעורים. במקביל, דחה בית המשפט את הערעור שהגישה לשכת עורכי הדין על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים לפסול שתיים מן השאלות, וחייב את לשכת עורכי הדין לשלב למערערים הוצאות ושכ”ט עו”ד בסכום מצטבר של 99,000 ש”ח.

לפסק הדין המלא: עע”מ 6674/17 אסד נ’ לשכת עורכי הדין בישראל