בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים קיבל את עתירתו של עורך-דין, אשר בקשתו להיכלל במאגר בעלי תפקיד לטיפול בהליכי פשיטת רגל נדחתה בשל חוות-דעת שלילית שניתנה לגביו מאחד מעובדי הכונס הרשמי – והורה לכונס הרשמי לגלות את זהותו של נותן חוות-הדעת השלילית

בפסק הדין, שניתן על-ידי השופט אברהם רובין, נקבע כי הליך קבלת ההצעות להגשת מועמדות להיכלל במאגר הוא למעשה הליך של מכרז, שכן “מאפייניו העיקריים של ההליך המכרזי הם קיומה של תחרות מאורגנת ושוויונית המתנהלת על פי כללים שנקבעו מראש” וכך התקיים גם במקרה הזה.

בהתאם לכך חלים בעניין דיני המכרזים, ביניהם סעיף 21(ה) לתקנות חובת המכרזים, תשנ”ג-1993, אשר קובעת זכות גילוי רחבה למשתתף במכרז, כדלקמן:

(1) המשתתף יהיה רשאי בתוך 30 ימים ממועד מסירת ההודעה לעיין בפרוטוקול ועדת המכרזים, בהתכתבויותיה עם המציעים, בחוות דעת מקצועיות שהוכנו לבקשתה, בעמדת היועץ המשפטי בוועדה ובהצעת הזוכה במכרז, ולקבל עותק ממסמכים אלה, למעט–

(א) בחלקים של ההחלטה או ההצעה אשר העיון בהם עלול לדעת ועדת המכרזים לחשוף סוד מסחרי או סוד מקצועי, או לפגוע בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בכלכלתה או בביטחון הציבור;

(ב) בחוות דעת משפטית שנערכה במסגרת ייעוץ משפטי לוועדה, לרבות בחינת חלופות אפשריות שונות לפעולה או להחלטה של ועדת המכרזים, או הערכת סיכויים וסיכונים הנובעים מקבלת החלטות כאמור בהליכים משפטיים עתידיים;”

 מכאן, שכלל הגילוי בענייני מכרזים הוא רחב יותר מאשר כלל הגילוי הקבוע בחוק חופש המידע, כפי שמסביר השופט רובין בפסק הדין:

“חובת הגילוי הרחבה אשר קבועה בתקנות חובת המכרזים גוברת, במקרה של סתירה, על חובת הגילוי המצומצמת יותר שקבועה בחוק חופש המידע. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הרצון לאפשר בקרה חיצונית של משתתפי המכרז על הליכי המכרז, והיא נותנת ביטוי הולם לאינטרס החזק בו אוחז מי שהשתתף בהליכי המכרז, בשל העובדה שהשקיע ממון ומאמץ לשם השתתפות במכרז, בהשוואה לאינטרס החלש יותר בו אוחז מבקש מידע “סתם”, אשר פונה לקבל מידע מכוח חוק חופש המידע… מן האמור נובע, כי גם כאשר חלים על הליכי מכרז סייגי הגילוי הקבועים בחוק חופש המידע, הרי שהם אינם חלים על הליכי מכרז באותה דרך ובאותה עוצמה שבה הם חלים בדרך כלל”.

בית המשפט ממשיך ובוחן את הסייגים הקבועים בחוק חופש המידע ביחס לעניין הנוכחי – ובראשם סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע אשר קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע שנוגע ל”התייעצויות פנימיות”. השופט רובין קובע כי מתן הציונים על ידי המעריבים בעניין הנוכחי אינה בגדר “התייעצות פנימית”, אלא פועל יוצא של ביצוע תפקידים במסגרת המכרז: “על פי מתכונת המכרז הציונים שנדרשו לתת המעריכים המחוזיים הם לא בגדר חוות דעת, עצה או המלצה, אלא הם בגדר “החלטה” או “קביעה” שנמסרה לסמכותם של המעריכים המחוזיים”.

מעבר לכך, מוסיף השופט רובין כי אפילו אם כן היה מדובר ב”התייעצות פנימית”, הרי שהאיזון הראוי בין השיקולים המצדיקים את הסתרתו לבין השיקולים המצדיקים את חשיפתו, היה מוביל לחובה לגלות, בשל העובדה שמדובר במכרז. זאת, בין היתר משום ש”מתן אפשרות שלא לגלות את שמם של נותני הציונים בגין ניסיון קודם פוגע ביכולתו של המציע במכרז להתמודד עם הציון שניתן לו, ויש בו כדי לפגוע באמון משתתפי המכרז בהליך המכרזי… טוהר הליכי המכרז מחייב שזהות נותני הציונים תהיה גלויה, וכי נותני הציונים יעמדו במידת הצורך לביקורת. ככל שהדבר יגרום לזהירות מצד המעריכים במתן הציונים הרי שאין בכך רע…”.

אי לכך קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה, והורה לכונס הרשמי לגלות לעותר את שמותיהם של המעריכים אשר נתנו את הציונים בעניינו.

 

לפסק הדין המלא (מאתר נבו): עת”מ 33941-05-17 בצלאל נ’ כונס הנכסים הרשמי