בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע דחה עתירה מנהלית שהוגשה לפי חוק חופש המידע נגד המועצה המקומית ירוחם בדרישה שתחשוף את הפרוטוקולים של וועדת המכרזים, על רקע חשדות מצד העותרת להתנהלות בלתי כשרה בנוגע למכרזים

 

בפסק הדין ציין בית המשפט כי אמנם נקודת המוצא היא כי יש למסור את המידע המבוקש למבקש, אך יש לעשות כן בכפוף לסעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע. כאשר סעיף 8 קובע, בין היתר כי:

“(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

 

[…]

(3)  מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין;

(4)  מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין.

(ב)  רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)  מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;”

 

ביחס לאיסור הקבוע בסעיף 9(א)(4), למסור “מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין”. קבע בית המשפט כי חל בענייננו בסעיף 6 לתוספת הרביעית לצו המועצות המקומיות, אשר קובע חובת שמירת סודיות ביחס לעבודת וועדת המכרזים של המועצה המקומית:

“לא ימסור אדם שום ידיעה שהגיעה לידו בתוקף תפקידו בענין מכרז העומד להתפרסם או שפורסם, או בענין מהלך הדיונים בוועדה והחלטתה, אלא לאדם שהוסמך כדין לקבל אותה ידיעה, ובדרך שנקבעה בתוספת זו.”

בהמשך לכך, בסעיף 22 (ט) לתוספת לצו המועצות המקומיות קובע כי “לאחר קבלת החלטה סופית של הועדה רשאי כל משתתף במכרז לעיין בהחלטתה הסופית של הועדה, ובהצעת הזוכה במכרז.”

בית המשפט מציין כי מעבר לכך שסעיף זה מעניק זכות עיון למשתתף במכרז בלבד, הרי שאף הוא אינו מציין את הפרוטוקולים של וועדת המכרזים כמידע בו רשאי משתתף לעיין בו.

בית המשפט הוסיף והתייחס לסעיף 10 לחוק חופש המידע, אשר קובע כי בבוא הרשות לשקול סירוב על פי סעיפים 8 ו- 9   לחוק, עליה לשקול מספר שיקולים, וביניהם עניינו של המבקש במידע:

“בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה”.

 

במקרה הנוכחי, העותרת לא צינה בבקשתה את עניינה במידע. במהלך הדיון בעתירה טען ב”כ העותרת כי אצל העותרת התעורר חשד, בעקבות מכרז שנגלה לעיניה שלטענתה לא התנהל בהתאם לחוק, כי גם במכרזים אחרים, ראש המועצה אינו פועל על פי החוק, ובנוסף בעבר הרחוק הייתה קרובה מאוד לראש המועצה וראתה שנעשים דברים “שאינם כשרים”.

בית המשפט קבע כי נימוקים אלה אינם מצדיקים את מסירת המידע, הן מכיוון שאינם כלולים בשיקולים המנויים בסעיף 10 לעיל, והן מכיוון שמדובר בחשדות כלליים בלבד, ולא בראיות לפגמים חמורים הנוגעים לשחיתות ציבורית:

“משגילתה העותרת עניינה במידע, היינו ‘מיגור מעשי שחיתות’, אין על הרשות הציבורית לשקול סירובה למסור המידע, כאמור בסעיף 10 לעיל, שכן העניין הציבורי שבגילוי המידע שעל הרשות לשקול, על אף האמור בסעיפים 8 ו-9, מוגבל לטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה.

גם אם נראה את העותרת כמשתייכת למעמד של ‘עותר ציבורי מובהק’, וגם אם ניתן היה להכיר בה כבעלת זכות עמידה בדיני המכרזים, על אף כי נראה כי טרם נקבעה הלכה שיפוטית שכזו, אזי היה עליה להצביע על פגמים חמורים הנוגעים לשחיתות של הרשות הציבורית, והעותרת לא עשתה כן, אלא דיברה על חשדות בלבד ללא כל ביסוס ראייתי”.

בנסיבות אלה דחה בית המשפט את העתירה וחייב את העותרת בתשלום הוצאות משפט למשיבים.

 

לפסק הדין המלא (מאתר נבו): עתמ (ב”ש) 6115-03-17 בריגע נ’ מועצה מקומית ירוחם